ישראל היום - שמעון לוי

”המחזה של פדריקו גרסיה לורקה הועלה בארץ ארבע פעמים בתיאטרונים רפרטואריים ועשרות פעמים בבתי ספר למשחק ובפרינג‘. ובצדק. יש בו אישה מופלאה, דמויות נהדרות, עלילה מובנית ומצמררת ופיוט נדיר.

אופירה הניג, שעיבדה וביימה את המחזה באנסמבל הרצליה, לא נשארה נאמנה עד תום ללורקה, אבל בהחלט נאמנה לתפיסתה המקורית והמנומקת מהבחינה האמנותית שלה.

היא ביימה את המחזה עם אישה אחת, גילי בן-אוזיליו הצלולה והמשכנעת בכל מילה ומחווה שלה, ועם חמישה גברים, שלושה מהם בתפקידי נשים.

מוטי כץ, המצוין גם הוא- מאופק בהתחלה וטרגי בסיום בתפקיד חואן – מנהל עם ירמה דו-שיח בנוסח תמונה ריאליסטית מתוך ”חיי נישואין“ של ברגמן, בנימה קשה, עניינית ובלתי מתפשרת. שניהם צודקים, כמו בטרגדיה. שלושת הגברים בתפקידי נשים מתפשטים מ‘נשיותם‘ רק בסוף, וכך יצרה הניג הזדמנות להזדהות על-מגדרית, אנושית באמת, עם סבלה של ירמה העקרה, מצד גברים ונשים כאחד, על הבמה ובאולם.

מרים גורצקי עיצבה במה ריקה כמעט, עם ברזייה בצד, וגם מכונות כביסה הופיעו במקום סצינת הכיבוס המקורית במי הנחל. כך הועבר המחזה מספרד להיום. במקביל ניהל העיצוב החזותי האוניברסלי דו-שיח מרתק עם העיצוב המוסיקלי המקומי-ים-תיכוני של יהודה פוליקר.

את תמונת הסיום פתרה הניג בדימוי בימתי מאופק ונועז: ירמה חונקת את חואן בערוותה, מולידה-ממיתה את בנה-בעלה, הניג היא בימאית מחפשת, בעלת סגנון ייחודי, שעבדה עם צוות יוצרים יצירתי, לקחה סיכונים ויצרה הצגה מרתקת.“

ציון: 9