ירמה

"...מקורי פיוטי ונועז"

"גרסתה המצמיתה של אופירה הניג למחזהו של לורקה באנסמבל תיאטרון הרצליה נוסקת עם משחקה של גילי בן אוזיליו

טירוף ברחם
לא הייתה יכולה להיות בחירה טבעית יותר מהבחירה של אופירה הניג במחזהו של לורקה כפתיחתו של פרק חדש בדרכה, והפעם כמנהלת האמנותית החדשה של אנסמבל הרצליה. על הבחירה הזאת ועל החלטות שונות הקשורות בה היא סיפרה לי לא מכבר בריאיון שבו חשפה הסתכלות אחרת מזו המקובלת על המחזה עצמו, ובעיקר על דמותה של ירמה. מבחינה רעיונית התפיסה שלה שוללת את הדעה כי ירמה היא דמות פמיניסטית, ובהצגה שלה אכן מודגשת היטב העובדה המוטמעת בטקסט של לורקה שירמה דוחה מעליה כל אופציה אפשרית לממש את נשיותה שלא במסגרת התא המשפחתי שלה, צר ולוחץ ומנוכר ככל שיהיה. המחזה מתאר את מאבקה הנואש של אישה לממש באימהות את היותה אישה – והאימהות נתפסת בעיניה גם ככבוד שלה כאישה. כבר בפתח המחזה ירמה מתחילה לחוות את הטירוף המתעורר בתוכה עם כל דחייה של כניסתה הנכספת להריון. היא עדיין צעירה, רק שנתיים חלפו מאז נישואיה, והיא מודעת למקרים הרבים של נשים שהרו רק אחרי שלוש שנים, חמש ואף יותר. אבל תפיסת הנשיות שלה איננה עומדת במבחן הידע הזה, ובמקום זרעו של בעלה, היא מתעברת בזרעי הטירוף והאדמה מתחילה לבעור תחת רגליה. "

"מפגן מרנין של רעננות תיאטרלית שובת לב"

”המחזה של פדריקו גרסיה לורקה הועלה בארץ ארבע פעמים בתיאטרונים רפרטואריים ועשרות פעמים בבתי ספר למשחק ובפרינג‘. ובצדק. יש בו אישה מופלאה, דמויות נהדרות, עלילה מובנית ומצמררת ופיוט נדיר.

אופירה הניג, שעיבדה וביימה את המחזה באנסמבל הרצליה, לא נשארה נאמנה עד תום ללורקה, אבל בהחלט נאמנה לתפיסתה המקורית והמנומקת מהבחינה האמנותית שלה.

היא ביימה את המחזה עם אישה אחת, גילי בן-אוזיליו הצלולה והמשכנעת בכל מילה ומחווה שלה, ועם חמישה גברים, שלושה מהם בתפקידי נשים.

מוטי כץ, המצוין גם הוא- מאופק בהתחלה וטרגי בסיום בתפקיד חואן – מנהל עם ירמה דו-שיח בנוסח תמונה ריאליסטית מתוך ”חיי נישואין“ של ברגמן, בנימה קשה, עניינית ובלתי מתפשרת. שניהם צודקים, כמו בטרגדיה. שלושת הגברים בתפקידי נשים מתפשטים מ‘נשיותם‘ רק בסוף, וכך יצרה הניג הזדמנות להזדהות על-מגדרית, אנושית באמת, עם סבלה של ירמה העקרה, מצד גברים ונשים כאחד, על הבמה ובאולם.

מרים גורצקי עיצבה במה ריקה כמעט, עם ברזייה בצד, וגם מכונות כביסה הופיעו במקום סצינת הכיבוס המקורית במי הנחל. כך הועבר המחזה מספרד להיום. במקביל ניהל העיצוב החזותי האוניברסלי דו-שיח מרתק עם העיצוב המוסיקלי המקומי-ים-תיכוני של יהודה פוליקר.

את תמונת הסיום פתרה הניג בדימוי בימתי מאופק ונועז: ירמה חונקת את חואן בערוותה, מולידה-ממיתה את בנה-בעלה, הניג היא בימאית מחפשת, בעלת סגנון ייחודי, שעבדה עם צוות יוצרים יצירתי, לקחה סיכונים ויצרה הצגה מרתקת.“

ציון: 9